תהלוכת פורים, או, מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

מאורעות פורים תשע"א מאחורינו. כמו בכל שנה, התחפושות הוכנו מבעוד מועד, ונותר רק להמתין ללוח השנה שיסתנכרן יחד איתנו, והתאריך המיוחל יגיע.

הנסיונות לשכנע את הפעוטה להתחפש עלו בתוהו, אך לפחות תמונה וחצי עם תחפושת מאחד מנסיונות ההיכרות עימה, יש. והרי לא צריך יותר מזה כדי לענות לה כשהיא תשאל בגיל שלושים למה התחפשה כשהיתה בת רבע לשלוש, נכון?

אבל בזאת לא תמו המשימות. כמה ימים לפני החג, קיבלנו מייל מהגן של הפעוטה ובו נאמר לנו שעל כל משפחה להכין לילד/ה שלה משלוח מנות ובו לשים את הדברים האהובים על הילד/ה. את המשלוח שהכינו ההורים, יקבל כל ילד באחת מהתחנות בהן נעצור במהלך תהלוכת פורים שתתקיים ביום שישי, בין השעות 8:30 - 11:30.

כן, קראתם טוב. שלוש שעות תהלוכה מקיפת ישוב משל היה יריחו שאת חומותיה צריך לבקע. ואני לתומי חשבתי שכבר מישהו עשה זאת קודם בתקופת התנ"ך, וכשאך ניסיתי להביע מחאתי על מסע הכומתה הצפוי, קיבלתי מבט מהגננת שהבהיר לי שאין פטורים ואין הנחות, גם לא לפדלאות כמוני...

חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי "פרה, פרה" (מוטיב שעוד יחזור בהמשך מבלי שצפיתי...). "תתחילי בהכנת המשלוח וכשיגיע יום שישי, יהיה בסדר. אולי בכלל ירד גשם וזה יתבטל? הרי מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, לא?"  (למי שאין סבלנות להמשיך לקרוא, אז התשובה היא לא).

מכיוון שהפעוטה מכורה קשות לשוקולד, היה לי ברור שמבחינתה משלוח מנות מוצלח הוא מניות בעלית. למרות זאת, החלטתי שלא אקנה לה מעכשיו מניות בעלית, אלא אסתפק במשלוח קונבנציונלי של שוקולד-במבה-סוכריות עם שוקולד-אוזן המן-תור לרופא השיניים. ארזתי הכל באוזן המן גדול אדום ויפה עם סרט אדום מנצנץ, ואת הכל צילפנתי בצלופן בוהק, והעברתי לגן יום קודם לפי ההוראות. פרה אחת.

יום התהלוכה הגיע, והגשם, כמו תמיד כשצריך אותו, בושש לבוא. יותר מזה. גיחה קלה החוצה הבהירה לי שצריך חולצה דקה כי הולך להיות חםםםםם. מכיוון שהפעוטה סירבה להתחפש, הלבשתי לה חולצה דקה ומכנס קליל, בדיוק כמוני, כדי שלא תסבול בהליכה בחום. לקחנו כובע ושרביט ויצאנו לדרך. פרה שניה.

הגענו לגן בין הראשונים, כך שהיה לנו הכבוד לראות כמעט את כל ילדי הגן והוריהם בכניסתם המרשימה לגן. את שערי הגן פתחה לנו פרה (הבטחתי לכם שהמוטיב יחזור), סליחה, הגננת, מחופשת לפרה, עם כל האינסטלציה מקדימה. לא שאלתי אותה למה דווקא פרה, אבל אולי לעובדה שהגן חולק גדר משותפת עם רפת יש השפעה בכל זאת...

ואז התחילו להגיע ההורים, שחלקם לקחו את המשימה ברצינות יתרה (ולא כמוני, אמא סוררת...), והגיעו מחופשים כאילו רק חיכו להזדמנות הזו כל חייהם, והילד הוא רק התירוץ. היו שם תחפושות מושקעות, שאפילו אני והציניות שבי נאלצנו להודות שהן יפות.

כשכולם גמרו להשוויץ בפני כולם  ולהצטלם בכל פוזה אפשרית, הוכרזה היציאה לדרך. בראש התהלוכה צעדה פרה נוספת, לא הגננת, אלא בעלה שהתחפש לפרה תואמת, והוליך עגלול מחופש ומקושט, ובתוכו רמקול ענק שמשמיע את שירי פורים בלופ אינסופי כמחשב הוא את קיצנו לאחור.

האמת? היה כיף. כן, אפילו לי ולציניות. מזג אויר נעים, אוירת שמחה, ילדים צוהלים, מוסיקה משובחת (טוב, אולי זה לא...). וכך צעדנו, כעשרים וחמש דקות עד שהגענו לתחנה הראשונה בבית אחד הילדים שהסכים לארח אותנו לחלוקת משלוח המנות. ישבנו בפריסה (חלקנו בקריסה) על מחצלות בגינה, וכל ילד נקרא לפתח הבית לקבל את משלוח המנות שהכינו לו הוריו.

מה אגיד ומה אומר? בשלב הזה נעתקו המילים מפי, ומי שמכיר אותי יודע שלא פשוט להביא אותי למצב הזה.

התחילו לצאת משלוחי מנות בסדר גודל של מארזי שי לחג הפסח או לראש השנה, מוועד העובדים של חברת החשמל לפחות, כאילו היה כתוב במייל : "נא הביאו משלוח מנות הכי גדול, ושיש בו הכי הרבה כדי שידעו כולם שאתם הורים משקיעים", התחלתי לתהות האם אני קיבלתי מייל אחר.

היו ילדים שלא יכלו לשאת את המשלוח היות והוא היה גדול מהם וככל הנראה גם כבד מהם, אבל, זה ממש לא היה משנה, כי העיקר הוא שיש להם הורים משקיעים וכולם ראו. ברור שראו. הרי מישהו היה צריך לעזור לילד לסחוב, לא?

וכך, נפתחו מארזי חטיפים, חבילות סוכריות, מרשמלו, שוקולדים, וופלים  ועוגיות כאילו אין מחר. הכמויות שהיו שם יכלו לכלכל עיר יפנית במצור לאחר הצונאמי. לאחר כעשר דקות, הילדים הסתובבו הלומי סוכר לכמה שבועות קדימה.

ואז הגיע הזמן להמשיך בתהלוכה. יצאנו שוב לדרך, שיכורים ממתיקות, והמשכנו לתחנה הבאה, בית הסבים של ילד נוסף. גם שם חיכו הפתעות לילדים, סוכריות על מקל שצנחו מלמעלה עם בלונים לכל ילד, ארטיק אדום, טעים ובעיקר קריר ומתאים בול לחום ששרר, ועוד קצת ממתקים מהעצירה הראשונה כי רמת הסוכר בדם התחילה לרדת בשעה שחלפה מאז.

בפעם הזו, הפרה-גננת החליטה לעשות מעשה ולהרקיד את ההורים והילדים, כנראה בעיקר כי חששה שיהפכו לפרות בשל כמויות הממתקים שנאכלו שם בשעה האחרונה. בכל זאת, למרות האהבה לפרות, אני בטוחה שהיא מעדיפה שהן ישארו מעבר לגדר....

לאחר סשן ריקודים מעייף וחלוקת מתנות פורים מהגן, המשכנו בתהלוכה בדרך חזרה לגן, שמחים, שיכורים מממתקים, חרשים ממוזיקת פורים בלופ (אני חייבת להשיג את הדיסק הזה, כבר יומיים שאני בלעדיו, וזה קשהההה...), ובעיקר מאושרים מהיום הנפלא הזה שבאמת היה כזה, גם לאמהות קשוחות וציניות כמוני.

ומי שקרא עד כאן, ועדיין לא מבין "מדוע עדיף שלא יחול פורים פעמיים בשבוע?" מתבקש לקרוא את הפוסט הזה בלופ עד שהתשובה תתבהר לו או עד שפסח יגיע, המוקדם מבין השניים.

פעוטה צועדת, עגלול מחופש וחצי פרה

אילי ועמית היקרים - כל הכבוד לכם על ההשקעה הבלתי פוסקת הזו, באמת שהיה כיף גדול, חזרנו הביתה עייפות אך מרוצות. תודה לכם!

אמא ומאיה.