ארץ הנקודושקות

כמעט שבועיים שלא הייתי כאן. פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא פורסם פוסט, אני חושבת, אבל הפוסט הזה יפצה על האיחור בשלל תמונות ססגוניות ומרהיבות מהולנד, ובעוד כמה פריטי מידע שיכולים לעניין את מי שמתכוון לנסוע לשם בקיץ הקרוב.

שאלתי את עצמי מאיפה להתחיל? שאלה טובה, עניתי לעצמי די מהר. האם להתחיל משחיטת פרות קדושות או מהחלקים השווים של הקניות (ב-רור קניות...), או אולי מסקירת מקומות יפים בתשלום ובלעדיו, או אולי מסקירת שווקי וחנויות פשפשים החביבים עלי כל כך...

וכל זה כשאני מוקפת בשלל הנקודות והבבושקות שחזרו איתנו לארץ, והכל כל כך יפההההה.....

אכן, החיים קשים וההתלבטות עוד יותר, כי צר עולמי כעולם נמלה כשזה נוגע לנקודות, אבל לא אלאה אתכם עוד, אז נתחיל?

את הטיול התחלנו באמסטרדם, וכאן אני הולכת לשחוט איזה שתי פרות קדושות. אמסטרדם היתה  מ-פ-ו-צ-צ-ת  בנחילי אדם שזרמו בין הסמטאות לכיוון כיכר הדאם, כך שאי אפשר היה כמעט ללכת מטר אחד ברחוב מבלי לחטוף מכה משלושה כיוונים לפחות בו זמנית, מה שגורם לך לומר לפחות שלוש פעמים בדקה "דאם (איט..!), מה אני בכלל עושה כאן?". תהיתי רבות והפכתי בשאלה האם זוהי הסיבה האמיתית לשם הכיכר....
פרה אחת.

כיף גדול זה לא היה, אך חשוב לומר שהיומיים שבילינו באמסטרדם היו בשבוע בו נחגג חג האיסטר וגם יום ההולדת של מלכת הולנד, שילוב שמוביל המוני אנשים לבלות את ימי החופשה שלהם בעיר הגדולה.

התורים למוזיאון מדאם טוסו ובית אנה פרנק היו בלתי נתפסים, השתרעו על פני עשרות מטרים והוערכו בכשעתיים פלוס בשמש קופחת, לכן נאלצנו לוותר על החוויה המפוקפקת של עמידה בהם.

כדי להירגע מהמולת הרחוב הסואן הייתי צריכה איזה שוק משובב נפש. שוק אלברט קאופ הנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה מהתחנה המרכזית, באחד מקוי הטראם 16 או 24, היה בדיוק המקום בשבילי.

למי שישר חושב על שוק הכרמל כאסוציאציה, אז לא. ממש לא. האוירה באלברט קאופ נעימה ורגועה, אין צעקות של "שלוש בעשר" או "גברת, גברת שלא תגידי שאת מצטערת, איך ראיתי ולא קניתי, איזו הבלה היום הייתי" (נשבעת ששמעתי את המשפט הזה בשוק בלוד, אמיתי לגמרי...). אבל הכי חשוב - השוק מלא בנקודות! בדים מרהיבים, שעווניות משגעות, טפטים, כלים, הכל בנקודות. וזה כל כך יפה שאי אפשר שלא לקנות. ולמרות שאינני תופרת, לא יכולתי לעמוד מול המבחר המדהים של הבדים המרהיבים ולא לקנות. נקודות ובבושקות, בבושקות ונקודות.

ניתן למצוא גם כלי אמאייל מנוקדים בחנות יעודית לאמאייל ומוצרים נוספים מדרום אפריקה הנמצאת במרכז השוק, לא תוכלו לפספס אותה בשל השלט הענק הבנוי משלל כלי אמאייל משגעים ונמצא במרכז השוק ומוביל אליה.

למחרת החלטנו להתחיל את הבוקר בכיכר שוק נוספת, כיכר ניו מרקט, הנמצאת בסמוך לרובע הסיני. נסיעה במטרו, תחנה אחת מהתחנה המרכזית והגענו. אויר הבוקר היה רענן והסיבוב בכיכר השוק היה קצר וחביב. משם המשכנו כמה רחובות ברגל, כחמש דקות הליכה, ובאחת הסמטאות ראינו שתי בחורות שמנהלות שיחה כך שרק ראשן מציץ מבעד לדלת בתנוחה מוזרה משהו שגרמה לנו ללכת לכיוונן. כשהתקרבנו, אי אפשר היה לטעות. הבנו שהגענו לאיזור שלא ממש חיפשנו. שליפה מהירה של המפה הבהירה לנו שאנחנו נמצאים במרכזו של רחוב החלונות האדומים.

וכאן, בתור מישהי שרק שמעה על הרחוב הזה עד כה ולא ראתה אותו, עצרתי במרכזו ואמרתי: "סליחה! לזה אתם קוראים רחוב? רחוב? בקושי סימטה בישראל...". מרוב סיפורים ששמעתי על הרחוב הזה בעבר, תיארתי לי בדמיוני (העשיר, יש לציין בדיעבד), רחוב בסדר גודל של... ממממ... שד' קוגל בחולון? יניב אמר שקוגל היה מתהפך עכשיו בקברו אם היה יודע שזה מה שחשבתי...  פרה שנייה.

פרחים בכיכר השוק ניו מרקט

הגבינות בכיכר השוק ניו מרקט

נמלטנו משם לכיוון יעד חביב עלי - שוק הפשפשים הידוע בשם ווטרלופליין. למי שאוהב שווקי פשפשים זה בהחלט מקום חביב עם מציאות שוות, והכי חשוב במחירים שפויים בהרבה מאלו שבשוק הפשפשים הישראלי. חזרתי משם עם מגירת דפוס עתיקה וענקית, קופסאות פח ישנות ומקסימות וכלוב ציפורים יפיפה .

קופסאות פח בשוק

ועוד קצת...

הרכש שלי

היינו גם בשוק הפרחים שמציע לתיירים בעיקר שלל רב של פקעות פרחים וצמחים שונים, והמגוון עצום. פקעות הצבעוניים נמכרות בזול יחסית, אך יש לשים לב לשני דברים בנושא:

1. אסור להכניס לישראל שום צמח מכל סוג שהוא, ואני מניחה שהחוק חל גם על פקעות של צמחים, ולכן לא חשבנו אפילו לרכוש למרות הצבעוניות המפתה והמרהיבה של הפרחים.

2. בהמשך הטיול, כשהגענו לשדה צבעוניים אמיתי ולא מתוייר באחד הכפרים, שוחחנו עם החקלאית והיא אמרה מפורשות שעכשיו זו לא העונה לקנות פקעות. הפקעות שנמכרות עכשיו הן מהשנה שעברה ואיכותן לא ידועה עד גרועה. הזמן הטוב ביותר לרכוש פקעות הוא בין החודשים יולי-דצמבר בלבד, שכן אז הפקעות הן מיבול השנה הנוכחית ואיכותן טובה.

בכל מקרה, העדפתי לצלם בשוק הפרחים דווקא את הקקטוסים ולא את הצבעוניים, שכן חיכיתי למחרת, לדבר האמיתי בשדות הולנד.

יומיים הספיקו לנו לחלוטין כדי למצות את ההמולה וההמון שגדש את אמסטרדם, וביום השלישי לקחנו רכב ויצאנו לחוות את הולנד הכפרית, הרגועה, רגועה מדי, כך הסתבר, בעיקר לישראלים החיים את חייהם במהירות של 120 קמ"ש ללא עצירות.


החיים בכפרי הולנד מתנהלים על פי רוב ב - 30 קמ"ש, על התנהגות טובה מאפשרים לך לנהוג 50 קמ"ש, ובכבישים שבין הכפרים, המהירות המותרת היא 70-80 קמ"ש. תוסיפו למשוואה רכב חדיש ומצלמות תנועה בכל כמה מטרים ותקבלו משוואה שלא ניתן לאזן את שני צידיה לעולם. בתחילה קצת קיטרנו על הכורח לנהוג בקצב של צב סיעודי כשבידיך הגה של מכונית צייתנית בעלת שישה הילוכים ומסביבך מרחבים וכבישים פתוחים, אך די מהר התרגלנו לנסיעה האיטית הזו, ואפילו גילינו שזה מרגיע משהו.

כאמור, התרגלנו די מהר ונסענו כחוק ולא עברנו בפסיק את המהירות המותרת, כך שאני מניחה שאם המלכה לא היתה עסוקה בארגון חגיגות יום ההולדת שלה, היא היתה מחכה לנו בשדה התעופה עם אות הנהג המצטיין...

לסיום הפרק של אמסטרדם, אוסיף תמונה אחת אופיינית לרחובות העיר, ובפוסט הבא אשתף בחוויות וטיפים מערים, עיירות וכפרים ברחבי הולנד.

ואחת קטנה, הצצה לפוסט הבא, תמונה מגני קוקנהוף המרהיבים ביופיים. זה לא ציור, למרות שזה נראה כך. אלו פרחים אמיתיים לחלוטין, זן אחד מיני רבים שפורחים בגן המדהים הזה:

עד הפעם הבאה, תהנו ותבלו,
יעל.