התקף שיפוצים

התקף שיפוצים חדש בעיצומו. זה מתחיל בדגדוג באצבעות, ובתחושה כללית של "מזמן לא שיפצתי משהו לעצמי...". אם הייתי הולכת לרופא, קרוב לוודאי שהיה אומר שזה וירוס שיעבור תוך כמה ימים, אבל מה הוא מבין? אני יודעת שזה לא עובר עד שאני משפצת משהו.

כשזה מתחיל להסתובב לי במערכת, אני משתפת את יניב ואומרת לו שאני חייבת למצוא משהו לשפץ בשבילנו. כתגובה ראשונית, יניב מתחיל לחשב במטרים מרובעים את המקום שישאר לו בבית אחרי שההתקף הנוכחי יעבור, וכשהוא מבין שישאר לו עוד קצת מרחב תנועה בבית, הוא בודק עם חברות ההובלה בסביבה מי תהיה מוכנה להעביר אותנו דירה אי פעם עם כמות הרהיטים והציוד שלנו...

הניסיון עם מנשה מהשנה שעברה והמחשבה על עוד פעם אחת כזו בחיים, לא ממש עושה לו טוב בלב...

אחד מסימני ההתקף הוא שיטוט מאסיבי בנבכי יד2, לאיתור המשופץ הבא. סבלנות, התמדה וחשיבה חיובית הן חלק בלתי נפרד מהתהליך שיכול להימשך ימים ארוכים, ולעיתים אף להיות מאוד מייגע.

אבל, כשזה מגיע זה מגיע. את המשופץ הבא שלי אני מיד מזהה. לא קרה לי כמעט (טוב, קרה רק פעם אחת) שהגעתי לבית המוכרים וגיליתי משהו אחר ממה שהוצג בתמונה.

באופן מוזר ובלתי מוסבר, את המציאות השוות באמת אני תמיד מוצאת בשעות הקטנות של הלילה, שעות שבהן על פי רוב לא ממש מקובל להתקשר למוכרים, ובד"כ גם אין את מי לשתף בהתלהבות. נסיונות לשתף את הישן לצידי בהתלהבות מניבים במכסימום מלמול רדום ולא ברור...

לפיכך, כל מה שיש לי לעשות בשעות שנותרו עד הזריחה (שאז כבר אפשר להתקשר למוכרים, לא?), הוא לקוות שאכן המודעה אקטואלית ולדמיין איך הרהיט יראה אחרי השיפוץ...

גם הפעם זה היה כך. בסביבות השעה אחת בלילה מצאתי את המשופץ שלי, והיה לי ברור שאותו בדיוק חיפשתי. מרפק מתלהב בצלעות של יניב לא הניב שום תגובה המורה על סימני חיים ובטח ובטח שלא על התנגדות, וזה היה בדיוק השלב בו היה אפשר להחתים אותו על הסכמה להכניס עוד רהיט הביתה...

בבוקר, כשהוא כבר היה בהכרה מלאה, הוא לא יכל להכחיש את טענת ה"אבל אתמול הסכמת...", ונאלץ לרתום את העגלה לסוסים. סליחה, לסובארו...

וכך הוא נראה כשהבאנו אותו הביתה:

בראש שלי הוא נראה אחרת לגמרי, וכדי להגיע לכך היה צריך לעבוד קצת. קצת הרבה, ליתר דיוק...

ואחרי ששייפנו, ניקינו, הדבקנו, צבענו וגם לכה מרחנו, ושהגב כבר כאב אבל המבט ממש אהב, ידענו שסיימנו:

וכך הוא נראה ביריד שנערך בסטודיו ביום שישי האחרון כשהוא עמוס בכל טוב:

לא יודעת מה אתם חושבים, אבל אני מאוהבת ...
♥♥♥♥♥

ואם כבר הזכרתי את היריד שנערך ביום שישי האחרון, אני רוצה להודות לכל מי שתמך, ועודד, ועזר ופרגן ועמל יחד איתי כדי להפיק את היריד הזה בענק. היה מדהים, ולא הייתי עושה זאת לבד, ללא עזרת בעל נפלא וחברות טובות. רינת ופנינית - תודה לכן, אתן נפלאות, ואני מקווה שאתן יודעות זאת.

תודה גם לכל הפנים המוכרות וגם לפנים החדשות שהכרתי, היה לי כיף גדול ואני מקווה שגם לכם היה נעים וכיף, לפחות כמו שהיה לי.

להתראות בפעמים הבאות,
יעל.